סיפורים מהדרכים
כשאני רוקדת לא כואב לי
כותבת: נעה, 26, מובילת המיזם
לפני 6 שנים, הייתי בת 20, נהייתי חולה בכאבים כרוניים. לא היתה סיבה הגיונית נראית לעין ומצבי הבריאותי הדרדר במהירות עד שהגעתי למצב שהיום אני קוראת לו: אין מוצא. שוכבת מרותקת במיטה מכאבי גב ומוכנה להיפרד מכל החלומות - על טיולים, לימודים, חיים. ואז הגיע לידיי… ספר טוב. (ריפוי הכאב הכרוני ג'ון סרנו) (תודה לאמא שלי שהעבירה לי אותו)
יצאתי למסע בעקבות רפואה המגיעה מבפנים, דרך שאלות אין ספור על החברה והתרבות בה אנחנו חיים.
האם יש בידינו ליצור תרבות אחרת? בה סגנון החיים, הייעוד, ההתארגנות הקהילתית, חיי היום היום שלנו - הם הרפואה בעצמה? חיים כאלו שלא צריך מהם חופשה, כי הם יום יום של הבראה, הקשבה, העצמה, צמיחה.
שאלות אלו הביאו אותי לשים לב באיזה נקודות בחיי אני לא מרגישה כאב. מתי אני מרגישה טוב?
תשובה 1: כשאני רוקדת לא כואב לי.
יכולה לרקוד במשך שעות, במסיבות או על אדמה לבד או בקבוצה ובשלב הזה זה לא משנה כי אני מבינה שגיליתי קצה חוט של מרפא. בגיל 22 חזרתי לרקוד.
זה הוא אינו סיפור אישי יחיד סגולה. זה הוא סיפור קולקטיבי. רבים מקהילת הרקדנים הישראליים ואני מנחשת שגם הבינלאומית. הם אנשים שעברו דרך כאב, חולי או אפילו משבר שמן הצד נראה "רגיל", אך הביא למפגש מחודש עם הגוף ועם רצונו להתבטא כאן בעולם, בשפה שלו.
כשהיינו ילדים, כולנו רקדנו. מתי זה קרה לנו? שנלקחה מאיתנו התחושה שמותר לנו לרקוד? שהריקוד שלנו יפה, משמח, מרגש, מרפא את העולם שסביבנו.
לקחתי עליי לפני 4 שנים להנגיש את שפת התנועה לכל מי שאצליח להגיע אליו. ניסיונות רבים וכשלונות יפים הביאו אותי להעביר את גופי למרחב הציבורי. אחרי תקופה של עבודה אישית במרחבים ציבוריים בירושלים -
הפרי הבשיל וחברים הצטרפו.
****בשנת 2022 ארגנו ג'אם ראשון, ברכבת יצחק נבון. זה פשוט היה נראה כמו משהו שכדאי לעשות, שמספיק אנשים מעוניינים בו. שתי חברות (נאוה וניצן הגיבורות) אירגנו יחד איתי. הודענו לאנשים שעה ומקום, חשבנו שיגיעו 5, הגיעו 30. שבועיים אחר כך- אותו סיפור. הבנו שמצאנו משהו טוב. מאז לא הפסקנו.
אם הייתם אומרים לי אז, שנהיה קהילה המונה מאות משתתפים, מעלה מופעים,
נפגשת לתכניות שנתיות ומכשירה מנחים ליצירה ופרפורמנס במרחב הציבורי,
שעשרות אנשים יתרגלו את יכולתם להופיע על במה דרך פרויקט זה,
ושחברים רבים נוספים יצטרפו להובלת מפגשי הסטודיו הנודד -
הייתי אומרת.. וואו! נשמע מעולה! בוא נלך על זה.
כמה שטוב שהלכנו, אז, אל הלא נודע.
קסם ברחובות
כותב: דור פזואלו, צלם סטילס דוקומנטרי
תמיד נמשכתי לחיים האורבניים. יש איזה קסם ברחובות ותמיד אפשר לראות התרחשויות מיוחדות ואנשים מעניינים. יחד עם זאת אני אוהב גם אומנות משלל תחומים. הפעילות של הסטודיו הנודד משלבת בין אומנות לחיי הרחוב ומפגישה אותם בצורה בלתי אמצעית. כצופה וכצלם מעניין לי לצפות ולתעד את המפגש הזה.
סוג של "אמנים" שמופיעים
כותבת: חיה כספי, 58, ירושלמית, מנחה סדנאות
השתתפתי בפרוייקט שהתקיים בתערוכת רקיעים בירושלים. נפגשנו שעתיים לפני הפתיחה והכנו כוריאוגרפיות שונות שבעצם הביאו לידי ביטוי הצעות שלנו המשתתפים. זו הייתה בשבילי חוויה נפלאה ליצור עם אנשים, שעד לפני כמה דקות לא הכרתי, ריקוד משותף.
האוירה היתה נעימה, פתוחה ומקבלת, וכולם היו עם אנרגיות כל כך טובות.
קשה לי להסביר את התחושה המופלאה שהרגשתי כשרקדנו את הריקודים והתנועות שחיברנו במרחבי התערוכה ליד כל המבקרים, כשאנחנו עוברים בין החדרים השונים תוך כדי תנועה וכולם הסתכלו על כולנו כחלק אינטגרלי מהתערוכה, סוג של "אומנים" שמופיעים.
נשאר טעם עצום של עוד, ואני מתכוונת להמשיך להגיע.
אין לי כוונה לנגן הפעם
כותב: ליאל בן דוד, בן 28 מירושלים, מוסיקאי
בסביבות פסח השנה היה מיצג בכיכר הדוידקה שהוקדש להעלאת מודעות לחטופים. הרבה פעמים אני בא למפגשים של הסטודיו עם כלי נגינה ומנגן למשתתפים האחרים. גם במפגש הזה באתי עם כלי נגינה אבל דיי מהר הבנתי שאין לי כוונה לנגן הפעם והתמסרתי לגמרי לתנועה ובסופו של דבר זו הייתה חוויה מאוד חזקה. בדרך כלל כשאני רוקד אני דיי מחושב וזהיר ומשתדל לשמור על מודעות מנותקת מהסיטואציה כדי לשמור על עצמי מפגיעה, אבל במפגש הזה הרגשתי שהגבולות הרבה יותר נזילים ולתחושתי הייתה משמעות לתנועה שלי יותר מאשר בפעמים אחרות.
הבועה שלי התפוצצה
כותבת: עמליה נטף, 30, רקדנית
בשנים האחרונות גרתי בעמק החולה שם הרגשתי יחסית מוגנת, מוגנת מהפוליטיקה, מוגנת ביטחונית, מהעומס בכבישים, מהצפיפות, מהמיין-סטרים. אפילו בתקופות הקשות יותר כמו הקורונה וההפיכה המשפטית הצלחנו להתחמק מהטירוף. (תמיד הייתי צוחקת על כמה ההפגנות בעמק עדינות ומנומסות .)
בשבעה באוקטובר הבועה התפוצצה, כמו רבות וטובות, נזרקנו מהבית,מהנוחות,מהתמימות.
ואז יש את ההבנה שחייבות לצאת החוצה.
גם פיזית. אין ברירה.
אני מרגישה את זה בעצמות.
מה זה אומר? ואיך עושים את זה?
תוך כדי התחבטות בשאלות אלו, מוצאת את עצמי עולה לירושלים ויחד עם קבוצה מופלאה של אנשי גוף, תנועה ואקטיביזם חוקרת תנועה במרחב הציבורי, נוכחות פיזית אמנותית וחברתית.
חממת הסטודיו הנודד כך קוראים לקבוצה.
נפגשות. מתנסות. לומדות.
המפגשים קורים בתחנת הרכבת, בכיכר ציון, בעיריה, נופי נערותי בירושלים נצבעים בצבעים חדשים.
נרגשות להזמין אתכםן לצלול איתנו לידע שצברנו במהלך חצי השנה האחרונה.
ניתן להשתתף או לצפות .
מאחלת לנו שנדע ימים טובים יותר.
שכולם יחזרו הביתה.
לא בטוח מה יקרה
כותבת: מור פרידמן, 29, ביבליורפיסטית
כילדה הייתי רוקדת הרבה שנים בלט, אבל עם השנים האחרונות, אני מחפשת תנועה יותר חופשית ופחות מובנית ונוקשה, אני מרגישה איך לנוע ביחד במרחב הציבורי מביא איתו תחושה של הרפתקה ולא בטוח מה יתגלגל ומה יקרה, זה מעניק תחושה של עוצמה וביחדנס גדול.
לא מזמן קיימנו מפגש ריקוד במרחב משותף של חממתרבות, עם סיום הריקוד המתוכנן רקדנו לצלילי חבורת נגינה מטריפת חושים, פשוט לא הצלחתי להפסיק לנוע. אפילו שהיה חם מאוד כבר. היה כיף לנוע, יחד עם המוזיקה, הנגן/ זמר הראשי פשוט ניהל דיאלוג שלם איתנו במהלך הריקוד וכן כל הלהקה. זה היה ממש מרחיב לב ומילא אותי במצבור אנרגיה לכל השבוע שאחרי.
הלב שלי פועם
כותב: הלל ויינשטיין, 25, סטונדט בתיאטרון החזותי
הגאמ'ים השונים שבהם רקדתי, זזתי, עמדתי והגעתי בשנה וחצי האחרונות מהולים לי זה בזה.
ובכל זאת, יש בי זכרון פשוט של ההתחלה, כשרק חזרתי לארץ ולירושלים אחרי תקופה במקומות אחרים, כמה שמחתי על האומץ שלי להגיע והפשטות שבה יכולתי לחולל במרחב הציבורי-פרטי של רצפת התחנה התת קרקעית.
אני בירושלים, מתחת לאדמה שלה. אני חלק מקבוצה, מרגיש את הזיעה והלב שלי פועם. אני במרחב ציבורי, מופתע כשמישהו אומר לי שהוא ראה אותי רוקד כשהוא חזר מתל אביב.
אני נמצא בסקור, רוקד דואט שבו אני מאבד אחיזה של מה למעלה ומה למטה.
התנועה של אנשי הרכבת, אלה שבדרכם ממקום למקום, ממהרים יותר או פחות. פה כדי לזוז למקום אחר.
אוויר נכנס לתנועה, שחרור במבט החיצוני החולף, זה שמנקה את הבועה מאוויר דחוס מדי. ג'אמ שניזון מהסביבה ומזין אותה חזרה. (ריקוד "אקולוגי", מונח שנפגשתי בו לאחרונה בסדנא של אילנית תדמור, כזה שמשתמש במה שיש. יש גוף. יש מקום. יש אפילו פסנתר והד משגע. יש קהל.)
תשומת הלב לחוטים האלה מתחדדת כשהם נקרעים, ברגע שקט, בסוף סשן שבו לשכב על הרצפה מרגיש יותר טבעי ונח מלקום ולעלות במדגרות הנעות יחד עם מאות אנשים. אותם מדרגות שבהם אני ירדתי לפני זמן קצר, כשהייתי צריך לבדוק מחדש, כבכל פעם, את הרצפה, את הגוף, את הפרטנרים.
רגעים בזמן
